"זה לא מקרה פרטי עצוב, אם זה קורה כאן שוב ושוב"

מקרה האונס באילת ופרשת רצח מחרידה של אישה בידי בן זוגה הציתו הפגנות והתארגנות של שביתת מחאה נגד אלימות כלפי נשים ■ צריך להמשיך לבנות את המאבק

תובל קליין

ב־19 באוגוסט התחילו להתפרסם הידיעות על מקרה אונס קבוצתי מזעזע שהתרחש במלון באילת, כאשר נערה בת 16 שהגיעה עם חברתה לבילוי בחופשת הקיץ, הותקפה על־ידי מספר רב של גברים. המקרה המזעזע הצית זעם ציבורי נרחב. הפגנות מחאה תחת הכותרת "לא שותקות מול אונס", החלו כבר למחרת (20.8) ברחבי הארץ ונמשכו לאורך הסופ״ש.

בליל ה־20 באוגוסט נרצחה נורה כעביה מהיישוב טובא זנגרייה בידי בעלה, האישה העשירית שנרצחה השנה. הסמיכות בין האירועים הובילה מספר ארגוני נשים להכריז על "שביתת אזהרה" של חצי שעה ביום ראשון ה־23 באוגוסט. האירועים המזעזעים האלה של אלימות כלפי נשים, משקפים מקרי קיצון של האלימות היומיומית, הפיזית, המינית, הכלכלית, אותה חוות נשים בשגרה. כפי שקראו המפגינות באירועי המחאה השונים, "זה לא מקרה פרטי עצוב, אם זה קורה כאן שוב ושוב"!

ההפגנות לאורך הסופ״ש בנו את המומנטום לקראת 'שביתת הנשים' ביום ראשון — אלפים מחו בכ־30 (!) מוקדים ברחבי הארץ. גם להפגנות השבועיות בבלפור נגד נתניהו הגיעו מפגינות עם שלטים נגד אלימות כלפי נשים. אנחנו במאבק סוציאליסטי הגענו עם המסר, "מול מערכת אלימה כלפי נשים — להשבית את המדינה", וסיסמאות שהצביעו על הקשר שבין האלימות כלפי נשים למדיניות הממשלה ולמערכת הקפיטליסטית בכללותה, המנציחה ומחריפה תופעות של דיכוי נשים, ומפקירה את השירותים החברתיים, שבפרט נחוצים גם לקידום מענה לבעיות החברתיות הבוערות ולמאבק בסקסיזם.

כך למשל, הנערה שנאנסה באילת הייתה צריכה להתמודד עם העובדה שלא היה אז חדר אקוטי לטיפול מיידי בנפגעות אונס בביה״ח יוספטל בעיר (אף שדרישה לפתיחת חדר כזה בבית החולים עלתה מזה שנים). זהו תוצר של ההפקרה המתמשכת של מערכת הבריאות בפריפריה.

איפה ההסתדרות?

בשביתת המחאה של 30 הדקות השתתפו שורה של ועדי עובדים ועובדות, כולל ועד עובדות ועובדי סלקום, ועד עובדות ועובדי בנק לאומי, ועד עובדי התעשייה האווירית ועוד. אם ההסתדרות, ארגון העובדים והעובדות הגדול במשק, הייתה נרתמת לשביתה כמו אותם ועדים, המחאה הייתה מתחזקת לאין שיעור. אך הנהגת ההסתדרות לא נרתמה לשביתה כלל. גם במהלך שביתת הנשים בדצמבר 2018, שהייתה אף רחבה יותר בהיקפה, הסתפקה הנהגת ההסתדרות דאז בהשבתה סמלית של העובדים השכירים במנגנון.

בדומה לשביתה של 2018, גם הפעם היו עסקים גדולים שהשביתו באופן סמלי את הפעילות לחצי שעה ביוזמתם, והמנכ״לים והמנכ״ליות התבטאו נגד אלימות כלפי נשים. ההשבתה על־ידי מעבידים וחברות ממחישה כיצד המאבקים הפמיניסטיים של השנים האחרונות הצליחו ליצור מצב רוח ציבורי של סלידה מאלימות כלפי נשים. אך האם אותן חברות פועלות למען קידום זכויות נשים ביומיום? ברבות מהחברות השובתות יש עדיין פערי שכר מגדריים, ורק באחרונה, חלקן הוציאו עובדות לחל״ת והפקירו אותן לחוסר ודאות כלכלית בתקופת משבר הקורונה. זה כולל את מקדונלד׳ס שהוציאה 4,000 עובדות ועובדים לחל״ת, קבוצת פלאפון, בזק בינלאומי ו־yes שהוציאה מאות, והרשימה ממשיכה...

הרקורד של החברות האלו מצביע על כך שתמיכתן במחאה היא במקרה הטוב מס שפתיים ובמקרה הרע ניסיון לתפוס טרמפ כדי להרוויח יחסי ציבור. העובדה שהנהגת ההסתדרות אפילו לא הביעה תמיכה סמלית הפעם בשביתה פינתה את הבמה ל"טרמפיסטים" מהסוג הזה. ועדיין, העובדה שאותן חברות הרגישו את הלחץ הציבורי מעידה על עוצמתו.

לראיה, המחאה הנוכחית נגד סקסיזם הגיעה גם להישגים קונקרטיים מעבר להישג המשמעותי של העלאת הנושא לתודעה הציבורית. ההתגייסות המרשימה של המפגינות באותו סופ״ש הובילה להכרזה על פתיחה מיידית של חדר אקוטי בביה״ח יוספטל.

הוועדים ששבתו וארגוני העובדות והעובדים, ארגוני הנשים, פעילות נגד אלימות כלפי נשים ונגד תרבות אונס, סוציאליסטיות וסוציאליסטים — נצטרך עוד לוודא שהכרזות והבטחות לא יסתכמו במילים ריקות בלבד. התוצאות של שביתת הנשים ב־2018, כאשר הושגה הבטחה לתקציבים שבסוף הועברו רק חלקית, מוכיחות שגם כאשר יש הכרזה על הישגים, זה לא מספיק. צריך תנועה עקבית, שעומדת על המשמר, כדי להבטיח שדרישותינו מקבלות מענה מפוליטיקאים ציניים שמנסים לגזור קופון.

אך יותר מזה, הדרישות של המפגינות והמפגינים הלכו רחוק בהרבה מעבר לדרישה לחדר אקוטי, שכשלעצמה חשובה וחיונית. כפי שהמארגנות הסבירו, "אנחנו מפגינות בדרישה לחקירה רגישה ויעילה, לא עוד הצהרות על חוסר עניין לציבור וחקירות הנסגרות מחוסר ראיות, בדרישה למערכת משפט שראש מעייניה הוא נפגעי עבירה ולא שמם הטוב של הפוגעים".

הדרישות הנחוצות האלו לא יכולות לקבל מענה תחת מערכת חולה ששמה בראש סדר העדיפויות רווחים, במקום א.נשים. ככל שמשבר הקורונה והמשבר הכלכלי והחברתי מתפתחים, המסקנה הזאת הולכת והופכת לברורה אצל יותר ויותר א.נשים, המתמודדות עם קריסה של המערכת בכל התחומים וההיבטים.

כדי להשיג צדק ומענה הולם לנפגעות, צריך לשנות מהשורש את איך שהמערכת הזאת בנויה. גם כדי להביא למחיקת הציור הסקסיסטי בחוף מציצים בתל אביב, שעליה הורה ראש העיר חולדאי ביום השביתה, הייתה דרושה מחאה לוחמנית ועקבית שנמשכה שנים.

הזעם והגועל ששכבות רחבות חשו לנוכח מקרה האונס המחריד לא ביטלו את העובדה שתפישות סקסיסטיות, האשמת הקורבן ותרבות האונס הן עדיין תופעות נפוצות בחברה. באופן מזעזע במיוחד, בימים שלאחר האונס, בתוצאות החיפוש של אתרי פורנו כיכבה המילה "אילת" בעברית, לאחר שהסתבר שצולמו סרטונים. למרות ההישגים של התנועה הפמיניסטית,

ברור כי התפישות האלו מושרשות עמוק, ודרוש שינוי חברתי שורשי כדי לעקור אותן.

אז איך נוכל לחזק את המאבק?

יותר פעילות פמיניסטיות מגיעות למסקנה כי מה שנחוץ להשגת הדרישות מרחיקות הלכת שלנו לשינוי החברה זו תנועה לוחמנית ורחבה, שתפעל באופן עקבי ותוודא שפוליטיקאים ציניים כמו חולדאי לא מנכסים את המאבק, ושההבטחות אכן מיושמות.

רק באמצעות המשך בניית המאבק ודרך בניית התארגנות פוליטית עצמאית, שתייצג את האינטרסים של ה־99% בחברה, ובכללן את האינטרסים של נשים עובדות, נערות וילדות, נוכל להבטיח שמחאות עוצמתיות כמו שביתת הנשים ב־2018 או שביתת הנשים עכשיו, לא יסתכמו בהבטחות שלא מתקיימות.

לכל ה־99% — נשים, גברים וא.נשים מכל רחבי הרצף המגדרי — יש אינטרס משותף לחזק מאבקים פמיניסטיים מול מערכת אלימה ומיזוגנית, להיאבק נגד תפקידי מגדר דכאניים ולמען שינוי מהשורש של החברה האלימה, הסקסיסטית, הגזענית, הלהט״בקופובית, ששמה רווחים לפני טובתם של א.נשים, על מנת להגיע לשחרור מלא מכל סוג של דיכוי או אפליה. לכן המאבק הזה הוא חלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי.